גמרא
פירוש
בִּשְׁלָמָא בֵּי דִינָא אַלִּימֵי לְאַפְקוֹעֵי מָמוֹנָא אֶלָּא אעֵדִים שֶׁעָשׂוּ שְׁלִיחוּתָן חוֹזְרִין וְעוֹשִׂין שְׁלִיחוּתָן.
וְלָא וְהָא אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב עֵדִים כּוֹתְבִין אֲפִילּוּ עֲשָׂרָה שְׁטָרוֹת עַל שָׂדֶה אַחַת.
רַב יוֹסֵף אָמַר בִּשְׁטַר מַתָּנָה.
וְרַבָּה אָמַר בבִּשְׁטָר שֶׁאֵין בּוֹ אַחְרָיוּת.
מַאי בָּרַיְיתָא דְּתַנְיָא הֲרֵי שֶׁהָיוּ נוֹשִׁין בּוֹ אֶלֶף זוּז וּפָרַע מֵהֶן חֲמֵשׁ מֵאוֹת זוּז עֵדִים מְקָרְעִין אֶת הַשְּׁטָר וְכוֹתְבִין לוֹ שְׁטָר אַחֵר מִזְּמַן רִאשׁוֹן דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר שְׁטָר זֶה יְהֵא מוּנָּח בִּמְקוֹמוֹ וְיִכְתְּבוּ שׁוֹבָר.
וּמִפְּנֵי שְׁנֵי דְבָרִים אָמְרוּ כּוֹתְבִין שׁוֹבָר אַחַת כְּדֵי שֶׁיָּכוֹף לְפוֹרְעוֹ וְאַחַת כְּדֵי שֶׁיִּגְבֶּה מִזְּמַן רִאשׁוֹן.
וְהָא רַבִּי יְהוּדָה נָמֵי מִזְּמַן רִאשׁוֹן קָאָמַר הָכִי קָאָמַר לֵיהּ כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
שכן יש להבחין: בשלמא [נניח] במקרה המדובר במשנתנו, נעשה הדבר על ידי בי דינא [בית דין] שהם אלימי לאפקועי ממונא [חזקים דיים כדי להפקיע ממון] ולכן הם יכולים להקדים את זמן השעבוד לפני זמן כתיבת השטר. אלא במקרה המדובר בברייתא, עדים שכבר עשו שליחותן בכתיבת שטר ראשון, וכי הם חוזרין ועושין שליחותן? ותוהים: והאם לא יכולים עדים לחזור ולעשות שליחותם? והא [והרי] אמר רב יהודה אמר רב עצמו: עדים כותבין אפילו עשרה שטרות על שדה אחת! את הקושי הזה מפרשים בשתי דרכים דומות, רב יוסף אמר: פה מדובר בשטר מתנה שאין בו אחריות, כך שאין בו הפסד לאדם אחר. ורבה אמר: כותבים עשרה שטרות, אפילו שטר מכר, דווקא בשטר שאין בו אחריות ואינו מחייב אחרים. ושואלים: מאי [מהי] אותה ברייתא שרמזו לה? ומביאים את הברייתא בשלמותה, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הרי שהיו נושין בו אלף זוז, ופרע מהן חמש מאות זוז, מה עושים? — עדים מקרעין את השטר וכותבין לו שטר אחר מזמן ראשון, אלו דברי ר׳ יהודה. ר׳ יוסי אומר: שטר זה הראשון יהא מונח במקומו כמות שהוא, ויכתבו ללווה שובר על מה שפרע; ומפני שני דברים אמרו שכותבין שובר ואין מקרעים את השטר: אחת — כדי שיכוף, שיגרום הדבר ללווה למהר ולפורעו, מפני שיש עליו שטר חוב בסכום גדול. ואחת — כדי שיגבה המלוה מנכסים שהיו ביד הלווה כבר מזמן ראשון, ולא רק מזמן שני. על ההסבר השני שואלים: והא [והרי] ר׳ יהודה נמי [גם כן] שאמר שכותבים שטר חדש, מזמן ראשון קאמר [הוא אומר] שצריך לכתוב את השטר! ומשיבים: הכי קאמר ליה [כך אומר לו] ר׳ יוסי לר׳ יהודה: אי [אם] מזמן ראשון קאמרת [אומר אתה] שצריך לכתוב את השטר השני — פליגנא עלך בחדא [חולק אני עליך בדבר אחד] בגלל סיבה אחת — כדי שיכוף לפורעו, אי [אם] מזמן שני קאמרת [אומר אתה] שכותבים בשטר החדש — פליגנא עלך בתרתי [חולק אני עליך בשתיים] משתי סיבות. א תנו רבנן [שנו חכמים]: שטר שזמנו כתוב בשבת או בעשרה בתשרי שהוא יום הכיפורים, ובוודאי לא נכתבו השטרות בימים אלה, שהרי אסור לכתוב בהם — שטר מאוחר הוא, כלומר, שאיחרו את התאריך הכתוב בשטר מן הזמן שהיתה בו העיסקה באמת, וכשר הוא, אלו דברי ר׳ יהודה, ר׳ יוסי פוסל בשטר מאוחר. אמר לו ר׳ יהודה: והלא מעשה בא לפניך בצפורי בשטר כזה והכשרת! אמר לו: כשהכשרתי — בזה הכשרתי כשזמנו היה בשבת או ביום הכיפורים, כשהיה ברור מתאריכו שהוא מאוחר. ותוהים על תשובתו של ר׳ יוסי: והא [והרי] ר׳ יהודה נמי [גם כן] בזה בשטר כזה קאמר [הוא אומר] שכשר, ועל מה חלק ר׳ יוסי? אמר ר׳ פדת בהסבר דברי הברייתא: הכל מודים, שאם הוזקקנו לבדוק עונתו (זמנו) של שטר, שלא נאמר בו באיזה יום בשבוע נכתב, או באיזה יום בחודש העברי נכתב, ונמצאת עונתו מכוונת בשבת או בעשרה בתשרי שכדברי ר׳ יהודה בברייתא — שטר מאוחר הוא וכשר, לפי שמוכח מן השטר שהוא מאוחר, ואין לחשוש לתקלה.מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush